יום ראשון, 6 באפריל 2008

בין ההווה למחר...

במפגש השתלמות אחרון של המורים, שוב עולה השאלה מה הלאה? מה קורה לתלמיד המסיים את החטיבה ובכיתה י' נכנס לביה"ס התיכון, בו אין תקשוב , אין ניידים ואין מורים המשלבים תקשוב בשיעורים. לפעמים מתגנב ללב ההרהור שאולי אנחנו גם חוטאים לתלמידים, בכך שאנחנו מקדמים אותם יותר מדי , אבל אח"כ יהיה עליהם לחזור אחורנית. כמו אותה השאלה האמיתית, ששואלים מורי האנגלית, על כך שתלמידים מתרגלים לעבוד עם מילון מקוון או עם תרגומון שנמצא במחשב, אבל בזמן מבחן אנסין התלמידים בתיכון יצטרכו לעבוד עם מילון אנגלי -אנגלי והמיומנות של חיפוש מהיר בין דפי המילון הכתוב לא תהיה שגורה בין אצבעותיהם. או אותם מורים המתלבטים רבות על דרכי ההערכה של התלמידים המשתמשים בניידים: מצד אחד עליהם לבחון במבחנים הסטנדרטים, במיצ"ב ובמבחני דף ועפרון ומהצד השני העבודה במחשב מזמנת מיומנויות אחרות, סוג אחר של מבחנים ושאלות שלא תמיד ניתן לבחון אותן באמצעים המקובלים. אז אולי יש מקום להערכה חלופית? ואם יש מקום, האם היא שוות ערך להערכה הסטנדרטית או אולי פחותה לה? או שמא עולה עליה?

בתי הספר החדשניים רצים קדימה, בזמן שמערכת החינוך לא מספיקה להדביק את הפער, ונשארת מאחור, או במוכר ובידוע. מורים אחראיים, דואגים גם מההיבט הפרקטי הזה- עליהם לגרום לתלמידיהם להצליח גם בתיכון, גם בעתיד. שאלה זו פחות אקוטית בביה"ס היסודי, אבל לקראת סיום החטיבה היא עולה ביתר שאת. אין לנו תשובות - בינתיים, רק שאלות...זה טיבם של חלוצים- הם סוללים את הדרך לבאים אחריהם, ומהיותם ההולכים בראש המחנה והם גם אלו שמעוררים את החשיבה האחרת .

יום רביעי, 2 באפריל 2008

ביקורים ביקורים...

מטבע הדברים- בתי ספר שתלמידים לומדים בהם עם לפטופים אינם חזיון נפוץ במדינתנו, וכך נמצאים בתי הספר בהם נעשית למידה אינטנסיבית בלפטופים במוקד "העליה לרגל". באים לראות את התלמידים לומדים עם ניידים מכל קצווי הארץ, ראשי רשויות, מנהלי בתי ספר אחרים, אנשים בכירים במערכת החינוך ועוד.. היום בקרו בבתי הספר בישוב מורי מורים המכשירים את דור העתיד של מערכת החינוך. הביקור גרם לי לחשוב על נושא החלוציות ופריצת הדרך מזווית נוספת. קשה לפעמים להעביר את עוצמת העשייה, החווייה, ההתלבטויות, בביקור אחד, ארוך ככל שיהיה, ואפילו יכיל הצצה לא כ"כ חטופה ליותר מבית ספר אחד. קשה לפעמים לתפוס את גודל השינוי כששבויים בפרדגימות ישנות. עד כמה באמת ראשי המערכת נכונים לקבל את המהמפכה השקטה שמתחוללת בגני תקווה? עד כמה פתוחים הם בעצמם? עד כמה מגיעים אנשים ללא דיעות קדומות ? עד כמה הם מוכנים באמת לוותר על המוכר, הידוע, הקונבנציונאלי וללכת בדרך חדשה? בדרך שעדיין רבים בה סימני השאלה על סימני הקריאה? לפעמים נדמה לי שגם אני עדיין לא מפנימה את גודל השינוי ואת עוצמתו. אחת האמירות היום גרמה לי לחשוב מחדש על המשמעות של המחשב ככלי. אנחנו כמערכת חינוך , טוענים כל הזמן, שהמחשב הוא רק כלי והוא משרת אותנו בתהליכי ההוראה-למידה. אבל בעצם, המחשב הוא אורח חיים, הוא משמש כסוכן תרבות וסוציאליזציה. האם אנחנו מודעים לכך עד הסוף? האם איננו עושים לעצמנו חיים קלים כשאנחנו משכנעים את עצמנו שהמחשב הוא רק כלי? היום, בעידן הרשתות החברתיות, בעידן שבו אם שמך אינו מופיע בחיפוש בגוגל אינך קיים, האם המחשב הוא רק כלי? והדברים שדווקא הילדים העלו היום גרמו לי לחשוב שהוא הרבה מעבר לזה. התלמידים שדברו על החברות הוירטואלית, שקיימת מעבר לחברות הפיזית, על בעיות בריאותיות חדשות שעלולות להווצר כתוצאה משימוש במחשבים ועוד ועוד.. תלמידים שדברו בפתיחות רבה, במודעות גבוהה מאד גרמו לי לחשוב שזהו העולם שהם חיים בו כל הזמן. בשבילם המחשב כנראה, הוא הרבה יותר מכלי, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם... ואם זה כך, בוודאי שהוא חלק מחייהם כתלמידים. אני מוכרחה להודות שעד היום לא הסתכלתי על הזווית הזו. מה דעתכם?