יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

המהפכה התעשייתית והמהפכה הדיגיטאלית

קן רובינסון (Ken Robinson) מרבה לעסוק בהיבטים של חשיבה יצירתית וחשיבה מסועפת. לטענתו, בתי הספר כפי שהם בנויים היום, מדכאים את החשיבה היצירתית של התלמידים ואת יכולתם לחשוב חשיבה מסועפת ולפתור בעיות מורכבות שבהן אין פתרון בי"ס- הווה אומר פתרון אחד נכון.
לטענתו, הקושי נובע מכך שבתי הספר של היום, שהוקמו בדור הקודם בימי המהפכה התעשייתית וכוונו להשגת מניעים כלכליים של המאה ה- 19, אינם מתאימים יותר. הסרטון הבא, שכולו מצוייר, ומדבר באנגלית ( לא קשה מיד, לא להבהל!!) ממחיש את הבעיה ומעלה את עיקר טיעוניו של קן בנושא.

אני חושבת על הרלוונטיות של הסרטון לכתות 1:1. על היכולת שלנו לאפשר לתלמידים ללמוד אחרת בכיתות אלה ולהשתמש בחשיבה המסועפת שלהם וביכולותיהם היצירתיות באמצעות המחשבים הניידים. זאת כמובן, בתנאי שהמשימות שנתכנן תעודדנה יצירתיות וחשיבה מסועפת. בהקשר זה עולה בי שוב המטפורה של החלוציות על המאפיינים של הנחישות והאמונה בצדקת הדרך שהיא מחייבת.
האם אתם מסכימים עם טענותיו של קן? מה בידינו ומה בשליטתנו?
אתם מוזמנים לצפות בסרטון ולהגיב.

יום שני, 13 בדצמבר 2010

ניידים על עגלות

בשיחותי הרבות עם המורים המלמדים בכיתות של 1:1 עולה שוב ושוב הרעיון של המורים שלתלמידים יהיו מחשבים ניידים, ביחס של מחשב נייד לכל תלמיד, אך שהניידים לא יהיו שייכים להם, לא יבואו עם התלמידים לכיתה ולא יחזרו לבית התלמידים, אלא יהיו סגורים בארונות, או על עגלות, ויכנסו ויצאו מן הכיתה בהתאם לצורך. ולעצמי אני תוהה, האם היו מוכנים שגם המחברת והעיפרון של התלמיד יהיו סגורים בארונות, או יובאו על עגלות לכיתה בהתאם לצורך.

רוב המורים המציעים את הפתרון הזה, מתייחסים לשאלה היפותטית האם היו מחזירים את הגלגל אחורנית ומוותרים על המחשבים הניידים לתלמידים בכיתה. הפתרון שמציעים המורים נובע מהקושי האמיתי, שאין לזלזל בו, של הסחת הדעת של התלמידים ונושא המשמעת בשיעור. כל המורים מסכימים פה אחד שהמחשב הנייד הנמצא על שולחן התלמיד בזמן השיעור מהווה גורם הסחה ופיתוי שקשה לעמוד בפניו. כולם טוענים שהתלמידים עסוקים בדברים שאינם רק למידה בזמן שהמחשב הנייד פתוח בפניהם ועליהם לעבוד על המשימות הניתנות לתלמידים.

נושא רצף העבודה והסחת הדעת, הוא נושא חשוב ורציני שיש להתייחס אליו בכובד ראש. אני חושבת על עצמי, כסטודנטית באוניברסיטה, שלומדת קבוע עם נייד. הנייד משמש אותי רק להקלדת סיכומי השיעור ישירות למחשב הנייד ( to take notes) , מאחר ולא עולה על דעתי לכתוב את הסיכומים בכתב ידי. אבל אני מוכרחה לציין כי למרות שאני סטודנטית לתואר שלישי , אף אחד מהמרצים באוניברסיטה איננו מתייחס לעובדה הפשוטה, שאחוז גבוה מאד מהסטודנטים בשיעור אוחז בידיו מחשב נייד בזמן השיעור. כל השיעורים מתנהלים בשיטת ההוראה הפרונטלית, במהלכם משולב לעתים דיון עם מספר סטודנטים פעילים ובכולם, המרצה במרכז. חלק מן המרצים משתמשים במצגות לצרכי השיעור, מה שאנו נוהגים לכנות "מודל מורה מקוון".

אני סורקת במחשבותיי את שלל פעילותיי בנייד במהלך השעור באוניברסיטה. אני מוכרחה להודות שאני מוצאת את עצמי לא פעם בודקת מיילים, נכנסת לאתר הקורס ומורידה את המצגת שהמורה מעבירה בעזרתה את השיעור ועוד. בהקשר זה שמעתי משרון גרינברג מרשת אורט, שהיום מקובל לדבר על קשב מבוזר, קשב לזמן מוגבל וקצר, שגורם לאנשים לעשות מספר דברים במקביל, "להכנס" ו"לצאת" מהשיעור בהתאם לעניין ולרצון. אבל עיקר הבעיה לדעתי נעוצה בעובדה, שהמורה ממשיכה ללמד כאילו ואין לי מחשב נייד בכיתה, כאילו מאומה לא השתנה.

ואני רואה תמונה נוספת לנגד עיני. במסגרת עבודה שעלינו להגיש לשיעור, יושבים שלושה סטודנטים (ואני ביניהם) סביב מחשב נייד של אחד מהם, מתייחסים למצגת הסופית, לקראת הפרזנטציה, (שגם היא נבנתה בעיקר בעבודה שיתופית מרחוק ותקשורת מיילים) מוסיפים שקפים, משנים את סדרם, כותבים תוך כדי כך דף הפעלה לסטודנטים - וכולם שקועים בעבודתם. אף אחד מהם אינו מוסת באמצעות המחשב הנייד לפעילות אחרת.

המסקנה המתבקשת מאליה היא, שאין לחפש פתרונות קלים נוסח מחשבים ניידים על עגלות או סגורים בארונות שנכנסים ויוצאים בהתאם לצורך של המורה. המחשבים הניידים צריכים להיות זמינים ללמידה כל הזמן, והתלמידים צריכים להשתמש בהם לצרכי כתיבה, יצירה ועיבוד מידע משמעותי. הפתרון יבוא רק משינוי דרכי ההוראה והלמידה ומשינוי הפרופורציות בין למידה סבילה בשיעור ללמידה פעילה! רק ממעבר אמיתי, מלמידת שינון ללמידה הבנייתית, מלמידה מסורתית ללמידה קונסטרוקטיביסטית. אינני אומרת שיש לבטל לחלוטין את ההוראה המסורתית, אך יש לשנות את הפרופורציות בין זמן העבודה העצמית של התלמיד לבין זמן ההוראה של המורה, וכל זאת בכיתה! שינוי כזה, יאפשר לתלמידים ללמוד באמצעות המחשבים הניידים ולהמעיט את הסחות הדעת, ולא יוביל את המורים לנעול את הניידים הרחק מידי התלמידים.

יום ראשון, 12 בספטמבר 2010

מודל אחר למימון מחשבים ניידים לתלמידים

החודש השתתפתי בוועדת היגוי ברשות גדולה בארץ, שבחנה כיצד לממן מחשבים ניידים אישיים לתלמידים באחד מבתי הספר פורצי הדרך שבתחומה. לרשות היה ברור, שבתוכנית 1:1 ההורים צריכים להשתתף גם הם במימון, ושעות רבות של חברי וועדת ההיגוי הוקדשו לצורך בחינת ההיבט הכלכלי. הועלו מספר רעיונות אך חלקם לא צלחו את ההיבטים המשפטיים של הרשות ושל משרד החינוך. בחשיבה "מחוץ למסגרת" הוחלט להתייחס למחשבים הניידים כאל כלי, ולגזור גזירה שווה בין השכרת כלי נגינה לבין השכרת מחשב. מסתבר, שברשות הזו תלמידים מנגנים בכלים מוזיקליים, והורים שאינם מעוניינים לקנות לילדיהם כלי נגינה כלשהו, יכולים לשכור את הכלי לשנה. השכירות מכסה היבטים חשובים ביותר של ביטוח הכלי (במקרה זה המחשב הנייד האישי) ושל דמי שכירות. זהו פתרון טוב לתלמידי כיתות ו', הלומדים רק שנה בביה"ס ועוברים אח"כ לחטיבות שבהן עדיין אין את הרצף הלימודי המשלב בין הטכנולוגיה המתקדמת של לפטופים לבין הפדגוגיה החדשנית.

אחת השאלות שדנו בה רבות היתה מדוע לעבור ללמידה עם ניידים אישיים. היתרון הבולט הוא ניהול המידע האישי במחשב הנייד. ניהול מידע כזה שונה מאד מעבודה מול ענן וירטואלי שבו מאוחסנים החומרים, אם כי העובדה שלכל תלמיד יש נייד מקלה גם על אחסון החומרים ברשת.

אני מקווה שהמודל הכלכלי הזה יאפשר ללמידה באמצעות ניידים אישיים להתפשט ולהתרחב לעוד רשויות ולעוד בתי ספר ברחבי הארץ.

יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

סיבות אפשריות לכשלון של שילוב תוכניות 1:1

Nick Sauers במאמרו "למידה מכשלונות" מתייחס למאמר שקרא ב- eduTech שבוחן את הסיבות לכשלון. הוא טוען שבמערכת החינוך איננו מורגלים בבחינה של הכשלונות, אך לדעתו חשוב ביותר ללמוד מתוך הכשלונות, ולא רק מתוך ההצלחות.

ניק מונה מספר סיבות אפשריות לכשלון או לקשיים רציניים בתוכניות של 1:1 ומזמין את קוראיו להוסיף סיבות משלהם.
הסיבות האפשריות הן:
א. המורים לא קבלו הכשרה מקצועית מספקת טרם כניסתם לתוכנית
ב. ההכשרה המקצועית הסתיימה כעבור זמן קצר ולא נמשכה לאורך מספר שנים בתוכנית
ג. התשתיות לא הוכנו כראוי
ד. לא היתה מדיניות ברורה או תוכנית מסודרת על מנת להתמודד עם המרכיבים השונים והמורכבות של שילוב ניידים 1:1
ה. בית הספר לא חגג את "הנצחונות הקטנים" עם החדשנות
ו. לא כל השותפים ובעלי העניין היו מעורבים באמת בתוכנית
ז. המשאבים הפיננסיים לא תמכו בתוכנית כראוי

ניק מציין שבתי ספר של 1:1 שמתקשים להטמיע את החדשנות ימצאו את עצמם מהר מאד במצב של ירידה תלולה. זה עדיין לא אומר שהם נכשלים, אך זה אומר שעליהם לבחון את המצב ולנסות לצמצם עד כמה שניתן את עומק הירידה ואת אורכה. ניק טוען שטוב יעשו בתי ספר אם יבחנו באמת את הסיבות לירידה על מנת למנוע את הכשלון.

אני מזדהה מאד עם הדברים. ככל שאני מעמיקה את הכרותי עם שילובם של ניידים 1:1 אני מבינה הן את ההבטים הכלכליים הכרורכים במהלך כזה, והן את ההבטים של הפיתוח המקצועי של המורים שחייב להמשך לאורך זמן. מי שחושב שבכך שיתן בידיו של כל ילד מחשב נייד ויעביר מספר השתלמויות למורים כדי ל"שדרג" את הוראתם, טועה ומטעה. שילוב של מחשבים 1:1 הוא שינוי מסדר שני ושלישי הטומן בחובו שינויים ארגוניים מערכתיים שיש לתת עליהם את הדעת טרום כניסה לתוכנית, ותוך כדי התוכנית. מאחר ותוכנית כזו היא אכן מורכבת ביותר, יש צורך בתמיכה טכנית, פדגוגית ותשתיתית לאורך זמן.

יום שישי, 23 ביולי 2010

לקראת תשע"א

הקיץ כבר כאן. חלפה עוד שנה. כל קיץ לקראת שנת לימודים חדשה, עולה שוב מכיוון ההורים שאלת שילובם של הניידים בהוראה ובלמידה . ההורים נדרשים לשלם סכום לא קטן עבור רכישת המחשב הנייד לילדיהם. חלק מההורים חושבים שאין כלל צורך בניידים ומה שהיה עדיף שישאר: כמו שהם למדו ללא ניידים, כך ילמדו ילדיהם. אבל כמדברים אתם לעומק מגלים, שלא מפריע להם שהתלמידים ילמדו עם מחשבים ניידים ובתנאי, שהניידים יהיו שייכים לביה"ס וישארו בו, ובכך ייחסכו מהם שעות של מלחמות עם ילדיהם על שעות מסך, על בילויים עם חברים כשהנייד במרכז, וגם כאבי גב מסחיבה של המחשב הביתה וחזרה. ובכן, גם תוכניות כאלה קורמות עור וגידים וגם להן , כמו לכל מטבע, יתרונות וחסרונות.

ומנגד מתחזקת המגמה של ועדי הורים בבתי ספר יסודיים המנסים ליצור קונצנזוס ולגרום לרשות ולמנהלים להכניס ניידים לתלמידים. הורים שמאמינים שכך צריך ללמוד בביה"ס העכשווים ומוכנים גם לשאת בעלויות הכלכליות הכרוכות באמונתם. אני חושבת הרבה על הנקודה הזאת. במידת ישראל, אין חינוך פרטי אליטיסטי , וטוב שכך, אך לו היה, אני מאמינה שלא היה עולה בדעת ההורים שילדיהם ילמדו בבית ספר כזה ללא מיטב הטכנולוגיה. טכנולוגיה שתהיה אישית לתלמידים, בדיוק כפי שלכל תלמיד יש ספרים אישיים, מחברות אישיות, קלמרים אישיים וטלפונים סוללריים אישיים.

ההורים המתנגדים בטוחים בצדקתם, ומנמקים את רוב התנגדויותיהם בסיבות אידיאולוגיות. סיבות אידיאולוגיות ואמונה בצדקת הדרך הם גם אלו שמנחות את ההורים התומכים בנייד אישי לכל תלמיד. אלה גם אלה צודקים "ואיש באמונתו יחיה". ובכל זאת, אני מאמינה שבתוכניות חדשניות ופורצות דרך דרוש הרבה חזון והרבה אומץ לב כדי להתקדם. לולא האומץ ללכת כנגד הזרם, לולא היכולת לראות למרחקים מעבר לכאן ולעכשו, הרבה המצאות לא היו מומצאות והרבה גילויים לא היו מתגלים. וינסטון צרציל אמר "לעולם אל תפחד ללכת אחרי הזרם ולעולם אל תפחד לקחת את הזרם אחריך!" זו גדולתה של המנהיגות וזו גדולתו של החזון. לכן אני מאמינה שבעתיד הקרוב נראה עוד ועוד תוכניות כאלה, שתבואנה מיוזמות פרטיות כאלה ואחרות , תוכניות לשילוב ניידים לתלמידים שמטבע הוויתן תעלינה שאלות משפטיות והבטים אתיים וחוקיים לכאן ולכאן. ברור לי גם, שיהיה צורך לדון בהם בכובד ראש אם כי הן לא תוכלנה לעצור את המהלך שכבר התחיל להתפשט.


ואסיים בדבריו של הרב קוק שאמר: "בכל דור חייב אדם ללמד בכלים המתאימים לאותו דור"! נראה לי שזוהי התורה כולה על רגל אחת.

יום שני, 5 ביולי 2010

הזווית האישית שלי- כנס מיט"ל 2010

זו הפעם השניה שבה אני מרצה בפני אנשים מהאקדמיה ומהשטח בכנס רב משתתפים. הפעם הראשונה היתה לפני שנתיים, בכנס צ'ייס 2008 , בו הצגתי את עבודת התואר השני לי ואת מסקנותיה. הפעם השניה היתה השנה, בכנס מיט"ל.

בחרתי להציג את התפתחותי המקצועית כמורת מורים כפי שמשתקפת בתהליכי הכתיבה בבלוג שלי. התברר לי, שעם השנים וככל שנוספו המאמרונים , הפך הבלוג ל"במת הפרסום" המקצועית שלי ולקשר משמעותי עבורי עם קהיליית מורי המורים העוסקת בהטמעת הטכנולוגיה בתהליכי ההוראה והלמידה. זו הדרך בה אני "מדברת" אך גם מקשיבה, משתפת אך גם משתתפת, לומדת קוראת ותורמת לקהילייה המקצועית.

אינני חוששת מלדבר, אך יחד עם זאת ההתרגשות שאחזה בי לפני שעליתי לבמה היתה חדשה ומוכרת כאחד. חדשה מכיוון שאינני מורגלת להציג בכנסים, והחוויה של לעמוד בפני אולם גדול מלא באנשים איננה עניין יומיומי מבחינתי. מוכרת מכיוון שתמיד לפני הופעה חשובה במיוחד יש לי "פרפרים בבטן" כאלה שמלווים את הרצון להצליח ולעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר.

כתיבת המאמר לכנס, וארגון המצגת דרשו ממני לעשות חשיבה מטאקוגנטיבית על תהליכי ההתפתחות המקצועית שעברתי. בניתי מודל שהתייחס גם לתפקידו של המדריך על פי אינה פוקס, ונוכחתי לראות שהרבה דברים שעשיתי באופן אינטואיטיבי תואמים למודל ההתפתחות המקצועית של המדריך. ההמללה וההעברה של הידע האינטואיטיבי למודל, הפכה ידע זה לידע מושכל ומומשג, ידע שניתן להשתמש בו בכל הזדמנות שבה מדברים על תהליכי פיתוח מקצועי של מדריכים. למרות העבודה הרבה שנדרשתי לה לפני הכנס, מצאתי את עצמי נהנית ונתרמת מאד מהתהליך כולו. לקרוא את תגובות של אנשים שכלל אינני מכירה, כמו לדוגמא המאמרון שפרסמה נעמי פורת על דברי בכנס, מעצים אותי מאד כמדריכה שיש משמעות לעבודתה וגורם לי לשוב ולהרהר בדברים.

אני מצרפת את המאמר שהתפרסם בחוברת הכנס. בקרוב מאד יעלו לרשת כל החומרים, ואוכל לקשר לסרטון בו הוקלטתי.

יום שלישי, 15 ביוני 2010

השקעה בתשתיות טכנולוגיות בחינוך

השבוע התפרסמה כתבה בעיתון דמרקר, לפיה מבקש שר החינוך גדעון סער ממשלת ישראל להשקיע תקציב גבוה ביותר בהפיכת בתי הספר במדינה לבתי ספר שבהם ההוראה והלמידה מתאימה למאה ה- 21. על פי הנאמר בכתבה, הסכום הנדרש לתקשוב הכיתות עומד על 5 מליארד שקלים.

ראשית, אני ממש מקווה שאכן הדרישות לקבלת התקציבים הגבוהים הללו תתממש ותתקייים. אני בהחלט חושבת שיש צורך לערוך את ההתאמות הללו ולעדכן את המערכת למאה ה- 21 . אני חושבת שחשוב ללמוד מהניסיון המצטבר בארץ ובעולם. העובדה שיהיו תכנים דיגיטאליים מוכנים למורים יקלו מאד על המעבר, מאחר ואני מאמינה שלא ניתן לבקש ממורים לפתח ללא גבול. מורים יכולים לפתח יחידה אחת שתיים אבל לא כל שיעור. אחד הקשיים שנתקלנו בהם בהוראה בסביבות 1:1 היא מחסור בתכנים דיגיטאליים ועומס עצום על המורים שנבע מהצורך לפתח תכנים דיגיטאליים כל הזמן. היינו חלוצים והקדמנו את זמננו. חומרים זמינים יקלו גם על שילוב ניידים בכיתות מאחר והם יפותחו ע"י מומחי תוכן חיצוניים שיאפשרו להבנות תכנים על פי תוכנית הלמודים. הכשרת המורים שתעשה, מן הראוי שתתן את הדעת על שינוי פרדימת ההוראה ומעבר מהוראה מסורתית שבה המורה במרכז, להוראה עדכנית שבה התלמיד הוא הפעיל העיקרי בשיעור והמורה מסייע לו. סוגי הסיוע יכולים להיות שונים החל מחשיבה משותפת על ארגון הלמידה ותכנון הזמנים דרך עזרה במקורות מידע, פתרון בעיות בזמן אמת וכלה בהערכת התוצר ובהערכת התהליך.

אני מאמינה שברגע שיהיו תשתיות זמינות בבתי הספר, רוחבי פס מאפשרים ואינטרנט אלחוטי זמין נראה יותר ויותר יוזמות פרטיות של הורים תלמידים וצוותי הוראה שיעודדו תלמידים ללמוד עם ניידים. אינני בטוחה שהניידים יראו בדיוק כמו אלו של היום, אבל אני בטוחה שהם יגיעו לכיתות במספרים גבוהים. אני מאד מקווה שאכן התוכנית תתקבל והתשתיות יונחו.

יום שישי, 21 במאי 2010

הצצה מקרית לכיתות

השבוע בקרתי באחד מבתי הספר שבהן פועלת התוכנית. האמת שהגעתי על מנת לפגוש את המנהלת אבל מאחר וכבר הייתי בבית הספר, הצצתי בכיתות.
בכיתה אחת נבחנו הילדים באמצעות המחשב הנייד. הבמבחן חובר בסביבת הלימודים והכיל 32 שאלות רב ברירה. התלמידים היו שקועים בעבודתם והכיתה היתה דמומה. חשבתי לעצמי שכך בוודאי תראה הכיתה של העשור השלישי או הרביעי של המאה הזו. היה ברור שהתלמידים יודעים בדיוק מה לעשות וזוהי שגרת חייהם ויומם. חלק מהתלמידים ענו על פי סדר השאלות חלק אחר שוטטו בין השאלות והתלבטו לגבי התשובות. ראיתי תלמידים שענו אך לא לחצו על הלחצן של "שמור תשובה" וראיתי כאלה שכן. ויחד עם זאת, עדיין היה כאן חידוש שלא ראיתי בעבר: בחינה ממוחשבת. בכיתה הזו חשבתי לעצמי, מבחני פיזה ב- 2012 באמצעות מחשבים לא יהיו חידוש.
היתרונות בהכנת מבחן ממוחשב למורה ברורים: אין צורך לבדוק את המבחן, והציונים נאספים בקלות. אחת ההפתעות שהמורה ציינה בפני היא העובדה שבמבחן כזה ציוני התלמידים נמוכים יותר. לא הספקנו לפתח שיחה על כך, רק דברנו על המסיחים שמחברים במבחן רב ברירה וכן על העובדה שבניגוד למבחן פתוח שבו המורה מקבלת תשובות בקשת רחבה יותר, כאן הכל סגור ויש רק תשובה אחת נכונה. חשבתי על כך שלהכין מבחן רב ברירה היא מיומנות, אבל מיומנות נוספת שיש להקנות לתלמידים היא לענות על מבחן רב ברירה. יש צורך לדבר אתם על שלילת אפשרויות (שיטת האלימינציה) ובמידה והתלמידים אינם מיומנים בכך, ניתן להבין את הפערים שבציונים.

בכיתה אחרת תרגלו התלמידים במחשבים הניידים בעיות בהנדסה. חלקם עבדו בסביבת אלנט וחלקם בסביבת הספרים הדיגיטאליים כותר. גם כאן היה ברור שזוהי שגרת חייהם של התלמידים. על הלוח היו רשומות המטלות שיש לבצע בחוברת הלימוד ( באמצעות כותר) ובאלנט. ליד כל תלמיד היתה גם מחברת חשבון על מנת לרשום בצורה מדוייקת את הדרך עד לפתרון.
בכיתה היתה תכונה רבה - רחשים של כיתה פעלתנית ( בניגוד לשקט של כיתה "מקשיבה" למורה?) לחלק מהתלמידים נפתחו המשימות ולחלקם לא. היו תלמידים שנדרשו לצאת ולהכנס לסביבה על מנת להטעין את המשימות. מאחר והם כל כך מיומנים ורגילים לשגרה הזו, הם עושים זאת באופן אוטומטי . תלמיד אחד הכריז בכיתה שמי שלא הצליח להכנס למשימה שיצא וייכנס שוב וכולם הבינו בדיוק על מה הוא מדבר ומבצעים זאת. לעצמי אני חושבת שכאן בעצם מתפתחת שפה חדשה, ברורה לתלמידים עם הניידים. מי שלא עובד כך - לא יבין זאת.

ההצצה המקרית בכיתות תורמת לי למספר תובנות:
1. מפליא הדבר, אך המחזה הזה של תלמידם שעובדים בניידים (כמו בספרים ) כבר לא מרגש אותי. אם בעבר הייתי נפעמת בכל פעם שבקרתי בכיתות וחזיתי בכך, הרי שכיום בבתי הספר שבהם התלמידם לומדים עם ניידים כאורח חיים אין דבר טבעי יותר ונכון יותר. הם נבחנים בעזרתם, הם מתרגלים בעזרתם והם חוקרים בעזרתם. אני צריכה לצבוט את עצמי ולהזכיר לעצמי שוב ושוב שזוהי איננה תמונת המצב הרווחת בבתי הספר בארץ, ובוודאי שלא בכל בתי הספר שבהם עובדים עם ניידים.
2. ועדיין יש "חידושים" בשימושים שעושים תלמידים ומורים עם ניידים. נכון שכבר בעבר ראיתי מבחן שתלמידים הכינו במקצוע אחר באמצעות המחשב, אך שם הייתי מעורבת בהכנה של המבחן ובהכנה של המורה לרעיון. כאן הכל נעשה באופן עצמאי, ובאופן טבעי.
3. המורים "קפצו" קדימה במהירות, ויחד עם זאת, יש שונות גבוהה מאד בין המורים. ישם כאלה שלומדים לבד מנסים לבד ומרגישים בטוחים לעשות דברים שלא עשו עדיין. אחרים לעומתם, דבקים במוכר ולא מנסים דברים חדשים. ההצצות במקרה זה היו בשתי כיתות שלהן מורות מיומנות ובטוחות מאד בטכנולוגיה.
4. הפוטנציאל של המחשב ללמידה דיפרנציאלית עדיין לא מנוצל. כל התלמידים עונים על אותן המשימות ומתרגלים אותן מטלות. אני חושבת שיש מקום לשוחח על כך עם המורים ולהעלות את הנושא למודעות שלהם. שוב ושוב אני רואה שיש פוטנציאל למתן מענה לשונות , אך בפועל הוא לא מנוצל וחבל. גם בהצצה אחרת, בתוכנית אחרת ראיתי את אותו העניין בדיוק. המורים לא מתאימים משימות לתלמידים, אלא נותנים משימות לכיתה כולה. כתבתי לעצמי את הנקודה הזו על מנת לשוחח עליה עם המורים. בחירת המשימות וניווטן לתלמידים חשובה ביותר. אני לוקחת על עצמי לדבר על כך עם המורים.

יום ראשון, 18 באפריל 2010

מדעים מקוונים

אחרי שלוש שנים שתוכנית הניידים פועלת, החליט צוות המדעים בחטיבה לאפשר למידה אחרת באמצעות יום מקוון. הרציונאל לקיום היום היה הרצון לשבור את אחידות המקום שמאפיינת את הלמידה בבית הספר ולאפשר לתלמידים בשכבה ז' ללמוד מהבית. מאחר והתלמידים הצטוותו לזוגות אפשרנו להם להתחלק כראות עיניהם, מבלי להתחשב בכתות ובקבוצות של הכיתות.

מאחר ורצינו להתנסות במשהו אחר, החלטנו לבצע פעילות סינכרונית של למידה מרחוק ביום הזה. יומיים קודם לכן המורות למדו להפעיל את התוכנה הסינכרונית. כמרצות הן למדו להעלות מצגות לסביבה, לאפשר הצבעה לתלמיד זה או אחר ולהראות אתר באינטרנט לכל התלמידים. התלמידים מצדם ערכו ניסוי כלים , הצליחו להוריד את התוכנה להתחבר, להצביע ולראות שהם אכן שומעים.

ביום המקוון ההתרגשות היתה רבה. התלמידים ברכו את המורות בברכת בוקר טוב ברשת באופן סינכרוני ואף קבלו את סדר היום. אחר כך הם יצאו לפעילות כשהמורות נמצאות לעזרתן לאורך כל היום ברשת.

בסיום היום נערך משוב מקוון. מניתוח תוצאות המשוב עולה כי רוב התלמידים נהנו מאד מכך שלמדו מהבית ולא הצטרכו להגיע לבית הספר. כמחצית מהתלמידם העידו על עצמם שלמדו הרבה דברים חדשים והרוב המוחלט של התלמידים ממליצים לקיים ימים נוספים כאלה. מבחינת נקודות לשיפור חלק מהתלמידים הרגישו שהיום היה עמוס מדי ולדעתם, יש צורך להפחית בכמות המטלות.

יום מקוון כזה מעלה מספר נקודות לחשיבה ולדיון עם הצוותים:
א. חלוקת ההפסקות במהלך היום - האם ההפסקות נעשות באופן אחיד לכולם באותו זמן (מה שמזכיר את מבנה בית הספר) או האם כל תלמיד לוקח את ההפסקות לעצמו בהתאם לרצונו ובתנאי שיעשה את המטלות עד לסוף היום
ב. מספר התכנים הנלמדים באותו היום : עצם העובדה שיום למודים שלם מוקדש לתחום דעת אחד מאפשרת להתעמק בתוכן בצורה רציפה (מה שלא קיים בכיתה שבה השיעורים מפוצלים) ויש לחשוב על ההיבט הזה בתכנון מספר הנושאים והתכנים שעוסקים בו. ההתייחסות לתכנים מזמנת גם חשיבה על אופי המטלות וגיוונם
ד. חלוקת הזמנים והתקדמות היום המקוון: האם כל המטלות של אותו היום ( מעבר למטלת הסיכום) ניתנות מראש או האם יש צורך להגביל זמנים ולהעלות את המשימות לפי קצב התקדמות היום המקוון
ה. שבירת מסגרות הכיתה באופן שכבתי – העובדה שאפשרנו לתלמידים מכתות שונות להצטוות יחד ללמידה בבית שברה את מסגרת הכיתה וזה אינו קורה כשיש צורך להגיש מטלות בזוגות בתוך כיתות ביה"ס.
ו. שילוב ההוראה הסינכרונית מרחוק ביום למידה כזה.

יום ראשון, 11 באפריל 2010

התפאורה והניידים

את המאמרון הזה אני מבשלת במוחי מזה מספר ימים. ראשית, חפשתי מילה חלופית טובה בעברית למונח setting באנגלית ולא ממש מצאתי. התלבטי בין עיצוב-פנים לבין ארגון חלל הכיתה ולבסוף החלטתי ללכת על המילה "תפאורה". ניסיתי להבין את הקשר שבין התפאורה - ה- SETTING של חדר הכיתה אליו נכנסים המחשבים הניידים לבין המשמעות האמיתית של הניידות הטמונה במחשבים אלו.

שנית, נזכרתי במרצה שלי למחקר איכותני באוניברסיטה, ד"ר דבורה קורט, שנכנסה לכיתה החדשה, שנחנכה בסמסטר ב' (לפני כחודש בערך) בבנין החדש בביה"ס לחינוך באוניברסיטת בר אילן ושאלתה הראשונה היתה מה ניתן ללמוד מסידור הכיתה על הנחות היסוד של האדריכלים שבנו אותה ועל תפיסת הידע שעומדת מאחוריה. אני מודה שלמרות פשטותה של השאלה היא הפתיעה אותי. בסמוי הרי ברור לי, שיש קשר בין ארגון המרחב לבין פרדיגמות והנחות יסוד, ומלימודי המדעים אני יודעת שיש קשר בין מבנה לתפקוד אך היכולת לעמוד מן הצד ולהתבונן כחיצון לתהליך הזה היתה חדשה עבורי.

המחשבים הניידים מעצם שמם ותפקודם נועדו לשרת אותנו בכל מקום, בכל זמן, ולאפשר לנו למידה מתמשכת. אך האם הדרך שבה הוכנסו מחשבים אלו לכיתות תואמת את תפקודם האופטימאלי? הכיתה הנורמטיבית במדינת ישראל בנויה מטורים (ואפילו אם בכיתות הנמוכות של ביה"ס היסודי ניתן לראות מבנה של קבוצות הרי שבכיתות ה'-ו' ביסודי המבנה הזה "נשבר" וחוזר למבנה הטורים ) הפונים כולם אל המורה הנמצאת במרכז הכיתה. מהן הנחות היסוד העומדות מאחורי מבנה כיתה כזה? האם אין כאן הנחה סמויה שהמורה היא מקור הידע , ופני כל התלמידים צריכים להיות מופנים אליה כדי ללמוד? האם מבנה כזה של טורים תואם את ההנחה האומרת שהמחשב הנייד מאפשר למידה שיתופית ונגישה? וגם לו רוצה המורה ללמד בקבוצות, הרי שנוכחות המקרן מחייבת את פני כל התלמידים להיות נשואים אליו ולהתבונן על הלוח המרכזי עליו מוקרנים התכנים. האם אין בצורה ישיבה זו כדי לקבע את חוסר ניידותו של המחשב הנייד? מה עשינו בעצם כשהכנסו את המחשבים הניידים לתוך הכיתות הקיימות? לקחנו כלים ניידים והפכנו אותם לנייחים, קיבענו את היכולת העצומה של הלמידה המבוזרת לתוך הארגון הקיים והכנו אותה ללמידה מרוכזת ובכך בעצם, הפכנו את המחשבים הניידים לפחות אפקטיביים .

זאת ועוד. מערכת השעות הבית ספרית מחולקת למקטעים של שיעורים על פי תחומי הדעת. כל שעה וחצי במקרה הטוב, או 45 דקות במקרה הפחות טוב, מתחלף נושא השיעור ותחום הדעת אותו לומדים התלמידים. האם ארגון כזה של זמן הלמידה מאפשר לנצל באופן מייטבי את הניידים? האם העובדה שכל הלמידה מתרחשת במקום קבוע, במערכת שעות קבועה ובחדר קבוע אינה עומדת בסתירה לטענת הניידות בכל מקום ובכל זמן? ההרהורים הללו מחזירים אותי לדבריו של ד"ר רוני אבירם בדבר בית הספר העתידני והשינויים מרחיקי הלכת מהדרגה השלישית שעל בית הספר לעבור. ד"ר אבירם ממליץ בעצם לפרק את בית הספר במתכונתו הנוכחית ולבנותו במתכונת פרדיגמתית חדשה שתאפשר למידה אחרת. אמנם עדיין לא הוחל בתכנון ובבניה של בית ספר כזה, אך ב"אני המאמין" שלי אני בטוחה שהוא עוד יקום.

ההרהורים הללו התחדדו אצלי עוד יותר כשקראתי על יוזמת תוכנית התקשוב בפורטוגל, יוזמה ששמה לה במרכזה את טכנולוגית 1:1 לכלל התלמידים בבתי הספר היסודיים במדינה. אחת השאלות שנשאלות ע"י החוקרים במדינה היא האם המהלך הזה ייצר שינוי בתהליכי הלמידה בבית הספר, וכבר נשמעים הקולות הטוענים שעל מנת שהמהלך יצליח יש לשנות את אופי הלמידה בבתי הספר מכיתות לימוד לקבוצות הנחייה ובעצם לעבור להוראה פרטנית. העידן הפוסט מודרני מאופיין בין היתר ביחסים של 1:1 (כגון: מאמן כושר אישי, מאמן אישי להצלחה בחיים, פסיכולוג אישי וכו') וייתכן שהשינוי המוצע ע"י חוקרים בפורטוגל הוא השינוי הדרוש כדי שהניידים יהפכו לאפקטיביים וניתן יהיה להשתמש במלוא הפוטנציאל הגלום בהם לתהליכי ההוראה והלמידה.

יום שני, 15 במרץ 2010

רשתות חברתיות ואתיקה ברשת

מערכת החינוך פועלת כבר כשש שנים להעלות את המודעות של התלמידים לנושא הגלישה הבטוחה ברשת. מדי שנה נערכות סביב היום הלאומי לאינטרנט בטוח (שחל במקביל ליום הבינלאומי לאינטרנט בטוח, ב- 17.2) הרצאות באשכולות הפיס וסדנאות עם התלמידים בכיתות שאותן מעבירים המחנכים, היועצות או רכזי התקשוב, אנשי משטרה, חיילים מחיל התקשוב ואנשי מיקרוסופט. הנושא מטופל ברמה מערכתית בעיקר בגלל שברור לכולם שאת עיקר הגלישה מבצעים התלמידים בבית, בשעות אחר הצהריים והערב. השנה הוקדש הנושא ל"חיים ברשת" מאחר והתלמידים נמצאים בפייסבוק וברשתות חברתיות דומות בשעות הפנאי שלהם, גם אם הם משקרים לגבי גילם על מנת לפתוח לעצמם פרופיל.

לא פעם אנחנו בבתי הספר עם הניידים מואשמים על יד ההורים, שבגלל שלתלמידים יש מחשבים ניידים הם חשופים יותר לפגיעות ברשת. ברמה העובדתית חשוב לציין שבתוך כתלי ביה"ס התלמידים מוגנים ויש סינון של אתרים בהתאם לחוזרי מנכ"ל. אבל מאחר ואינני מזלזלת בקושי של ההורים להציב גבולות ברורים הקשורים לגלישה ומאחר וחלקם מרגישים לא בטוחים מספיק כדי להתמודד עם הנושא, נעניתי להזמנת מנהלות בתי הספר שבהם יש ניידים וקיימתי בערב הרצאות הורים העוסקים בדיוק בלבטים של ההורים בנושא.

לצערי ההענות של ההורים היתה דלה. הגיעו מעט הורים ורוב ההורים שהגיעו הם דווקא אלו שמודעים יותר לסכנות ומכירים את המרחב האינטרנטי. יחד עם זאת עלו שאלות שהורים מתבלטים בינם לבין עצמם ביחס אליהן: עד כמה "לבדוק" את הילד? האם ל"רגל" אחריו באמצעות ההסטוריה (יש היום דפדפנים שמאפשרים לגלוש מבלי להשאיר עקבות)? האם להתקין תוכנות ריגול אתרים בבית? (ומה יקרה כשילך לחבריו או יגלוש במקומות ציבוריים)? האם מותר לנו כהורים לעקוב אחרי ילדינו? באיזה גיל? עד כמה? איך נראה עמוד בפייסבוק? איך מעדכנים סטטוס?

אני אוהבת מאד את המפגשים הללו. אני משתדלת לא להרצות אלא לשוחח עם ההורים, להפחית חששות , לרכך את הלבבות ולהסביר שזוהי חברת הילדים היום, זה עולמם. אני מאד משתדלת לקרב את הנושא ללבם של ההורים ומדברת כל הזמן על הדיאלוג בין ההורים לילדיהם, על הרצון להיות מעורבים בחייהם ועל חובתנו כהורים לדעת מה קורה עם ילדינו. ההורים יוצאים מושכלים יותר מהפגישות הללו, ולעיתים גם משנים מעט את הדיעות הקדומות איתם הם מגיעים (ניידים זה רע) ואת האמונות הבסיסיות שלהם. צר לי שמעט כל כך הורים מקיימים את השיח הזה עם בית הספר. יחד עם זאת, אני מאמינה שככל שנקיים ערבים כאלו יותר, נגיע ליותר הורים ונצליח לחבור אליהם מהמקום של שותפים לעבודה החינוכית עם הילדים.

יום חמישי, 11 במרץ 2010

מה בתחום סמכותי ואחריותי?

ככל שהשנם עוברות והתוכנית לשילוב ניידים 1:1 מתקדמת, אני מוצאת את עצמי תוהה יותר ויותר מה תפקידי, מה אחריותי, מה בסמכותי ומה לא. הבעיה הזאת מתעוררת אצל מדריכים ומנחים לתקשוב כל הזמן, מאחר ותמיד אנחנו אומרים ומדגישים שתפקידנו אינו רק ללמד את הטכנולוגיה פר-סה. יחד עם זאת, איננו מומחים בתחום דעת מסוים (יש ביננו כאלו שכן) והכובע אתו אנחנו נכנסים לבית הספר אינו כובע תחום הדעת אלא הכובע הטכנולוגי.



גם התואר (title) שאתו אנחנו נכנסים לבי"ס משמעותי. בעבר קראו לנו "מדריכי תקשוב" - הנושא היה תקשוב והא היה לבו של העניין. בהמשך, שונה השם ל"מובילי חדשנות" והפך לכללי יותר , מכיל הבטים של הובלת שינוי והנהגתו והמילים טכנולוגיה ותקשוב לא נאמרו במפורש. בשנים האחרונות מדברים על "מטמיעי תקשוב"- כשהדגש הוא על תהליך ההטמעה של התקשוב - הווה אומר מיומנויות עבודה עם מחשבים. יחד עם זאת, אנחנו מדגישים כל הזמן שלא הכלים הם החשובים אלא תהליכי ההוראה והלמידה וההיבטים הפדגוגים. ואכן ביוזמה עצמית של מספר חברות לעבודה בחרנו את השם "מדריכים לפדגוגיה מקוונת"- כשבעצם לב לבו של העניין היא הפדגוגיה ותהליכי ההוראה והלמידה והאמצעים שאתם אנחנו מתייחסים לפדגוגיה הם הכלים הטכנולוגיים.



אבל אני יודעת שיש מומחים לפדגוגיה והם נכנסים לבי"ס בכובע אחר מכובע הטכנולוגיה, הם אמנם לא מצהירים על עצמם כעל מומחים לפדגוגיה מקוונת אבל זה בדיוק העניין. כשגבי סלומון כתב את מאמרו המפורסם תרבות ההעתק הדבק של מערכת החינוך לגבי כמויות הטכנולוגיה שנכנסות ללא שינוי בדרכי פדגוגיות, הוא צדק כמובן. אי אפשר להלביש על הטכנולוגיה את כל תחלואי המערכת והיא כשלעצמה איננה עושה כל שינוי. המורים שאנחנו נדרשים לעבוד אתם צריכים לעבור שינוי בשלושה מישורים: הראשון- להתידד עם הטכנולוגיה ולהתמקצע בדרך העבודה אתה, השני-לשנות את דרכי ההוראה שלהם והשלישי- לעשות שילוב מושכל ונכון בהתקצעות הטכנולוגית שלהם. וכמובן להיות מקצועיים בתחום הדעת אותו הם מלמדים. האם אני אחראית על תחום הדעת? לא! לשם כך יש מדריכי תחום דעת. האם אני עובדת תמיד בבתי ספר שבהם יש מדריכים בתחום הדעת? לא! יותר ויותר אני מאמינה שראשית על המדריכים כולם לעבוד בשילוב של פדגוגיה מקוונת ואז לשמש כמודלינג
(modeling) למורים עצמם.



הקושי הזה הולך אתי כל הזמן. השאלות על מה אני אחראית מה עלי לקדם, מה בסמכותי ובאחריותי ומה לא, ממשיך להטריד. בסופו של דבר, את ההוראה אנחנו רוצים להשביח והיא זאת שבלבו של העניין. הטכנולוגיה לבדה לא תצליח להשביח את ההוראה. היא תאפשר למורים לשלוט בכלים, להכיר אותם וגם להשתמש בהם בתהליכי ההוראה-למידה. עלי לדאוג שהם ישתמשו בכלים הללו בצורה מושכלת ונכונה בהתאם למטרות ההוראה שלהם ולעקרונות פדגוגיים מבוססי התמקדות בפרט.

יום שלישי, 16 בפברואר 2010

ייצוג מושגים במדעים באמצעות הפיקסה

המורות למדעים חפשו דרך כדי לאפשר לתלמידים להבנות את הידע.חשבנו ליצור פעילות שתדרוש מהתלמידים לייצג באמצעות ציורים את המושגיים: יסוד, תערובת ותרכובת. הרעיון הוא שכל תלמיד יבחר לעצמו מושג אחד שאותו הוא ייצג באמצעות צורה אוטומטית, אך לא יכתוב מה יצג והתלמידים האחרים יגיבו על הייצוג ויתייחסו למושג שרצה להביע.

כל התלמיד שמר את הייצוג שלו בשיקופית כתמונה, והעלה אותה לאלבום תמונות שיתופי של הפיקסה. לצורך כך המורות למדעים יצרו את האלבום מראש וקבעו סיסמא משותפת לכל התלמידים.



ההתלהבות בשיעור היתה רבה. לתלמידים ולמורה היה אור בעיניים בעת ביצוע המשימה. בסיום העלאת התמונות לאלבום השיתופי וכתיבת תגובות התלמידים זה לזה התקיים בכיתה דיון על משמעות ההצגים. התלמידים ניסו לנחש איזה יסוד או תרכובת חבריהם יצרו. ניכר שכולם היו מעורבים ומתלהבים.



המשימה הזו עונה על מספר עקרונות פדגוגיים: היא היתה רלוונטית לתלמידים, עוררה בהם סקרנות ומוטיבציה, ענתה לשונות מאחר וכל תלמיד יצר את יצירתו בהתאם ליכולתו ולכישוריו ופיתחה חשיבה ברמה גבוהה. התלמידים היו פעילים בשיעור והבנו את הידע שלהם, והיתה שיתופיות אמיתית בתגובות ובניסיון לנחש מה ייצגו התלמידים העמיתים.

המורות למדעים היו מאושרות. ניכר שזו למידה אחרת: חוויתית יותר ומשמעותית הן ללומד והן למורה. ללא השימוש במחשבים האישיים לא ניתן היה לקיים את הפעילות.

יום רביעי, 3 בפברואר 2010

כנס הרצליה 2010 טכנולוגיה במערכת החינוך

למרות שהחלטתי להקדיש את הבלוג הזה להיבטים הנוגעים במחשבים ניידים לתלמידים במודל 1:1 אינני יכולה שלא להתייחס לדברי שר החינוך, בכנס הרצליה ביום שלישי 2.2.10

השר התייחס לכך שעד שנת 2015 יש כוונה להפוך את בתי הספר לעתירי טכנולוגיה , כולל למידה באמצעות מחשבים ניידים לתלמידים.בהקשר זה חשוב לציין שבכנס הוצג גם סקר ששאל את התלמידים כיצד צריך להראות בית הספר. הנתון המדהים בעיני היה ש- 77% מהתלמידים חושבים שלכל מורה ולכל תלמיד צריך להיות מחשב נייד.

שר החינוך שרטט חזון לפיו לכל תלמיד יהיה מחשב נייד וכל התכנים יהפכו לתכנים דיגיטאליים. אני אהיה הראשונה שאברך על כך! אני חושבת שחשוב ביותר להכין את התלמידים לחיים במאה העשרים ואחת, ולאפשר להם ליצור תכנים ותוצרים באמצעות המחשב. היה לי מעניין מאד לקרוא את תגובות הכותבים. רובם לא ראו צורך להוסיף טכנולוגיה לבתי הספר והעדיפו לצמצם את גודל הכיתות או לשנות את כוח האדם. אני מאמינה שיש צורך בעוד שינויים רבים, אך שילוב טכנולוגיה בצורה מסיבית מתבקשת מעצם העובדה שאנחנו חיים בדור טכנולוגי.
ממליצה לקרוא הן את הכתבה והן את התגובות.

יום שבת, 30 בינואר 2010

כיצד יראה המחשב הנייד העתידי?

אין לדעת כיצד ייראה המחשב הנייד בעוד עשור, האם הוא יהיה דומה יותר לפלאפון, אייפון, או לנייד כפי שהוא כעת. אני נזכרת שבתקופת לימודי לתואר שני בשנת 1994 ננטש ויכוח בין העתידנים כיצד תראה מערכת הבידור העתידית. האם הטלוייזיה תתפוס את מקום המחשב, או המחשב יתפוס את מקום הטלויזיה. היו עתידנים שחשבו שהטלוויזיה תמות ותתמזג לתוך המחשב. דיברו על טלויזיה אינטראקטיבית (משהו בסגנוון ההצבעות שמתקיימות היום לכל תוכניות הריאליטי? אולי - לא ברור אם התחזיות ההן התגשמו כלשונן או עברו מוטציות בדרך להגשמתן). מכל מקום נזכרתי בעתידנים ההם למינהם מכיוון שכיום יש הרבה מאד דיבורים על כך שהמחשב הנייד יתמזער מאד, אולי אפילו לגודל של האיי-פון החדש שאפל מוציאה לשוק היום, אולי תצטרף אליו מקלדת ואולי לא. בהונג קונג, קראתי במאמרים שונים, הלמידה נעשית באמצעות מכשירים מוביליים וניידים הדומים לפלאפונים. הרי הפלאפון מדור שלוש וחצי הוא מחשב משוכלל לכל דבר, יש רק קושי עם ההקלדה של האותיות, למרות שאישית זה נראה לי יותר קושי של הדור שלי מאשר הקושי של דור הצעירים שמסמסים במהירות ויודעים בע"פ את מספר התקתוקים שיש לתקתק לכל אות.

ברור לי שבעוד עשר שנים מחשבים ניידים בבתי הספר יהפכו להיות עניין שבשגרה, בדיוק כפי שהפכו המחשבונים של קסיו שניתן היה לחשב לוגריתמים וזויות סינוס וקוסינוס בעזרתם , בשעתי . כשאני נבחנתי לבגרות , אסור היה להשתמש במחשבונים מאחר והם היו יקרים מאד ולא שווים לכל נפש, אך שלוש שנים אח"כ כבר הותר להשתמש בהם בבחינות הבגרות מאחר ומחירם ירד והפך לעממי. זה בדיוק מה שיקרה לניידים, הן מבחינת המיזעור והמשקל והן מבחינת הערך.

קראתי טענות רבות לפיהן לא צריך שלילד יהיה נייד בכיתה, מספיק שיהיה לו דיסק און קי ושהוא יוכל לעבוד מול הרשת. אינני מסכימה עם טענה זו. זמינות גורמת לשימוש. אם כדי שתלמידים ישמרו חומרים על דיסק און קי יש צורך בתיאום מעבדת מחשבים, בלוגיסטיקה מסובכת של מתי יורדים לחדר ומתי לא, הדברים נעזבים. קושי לוגיסטי מביא לעצלות ובסופו של דבר לומדים להסתדר בלי. אבל כשהמחשב זמין ונמצא על כל שולחן כל היום, ניתן להשתמש בו גם לסיטואציות קצרות - של 10-15 דקות, ללא פרוצדורה ולוגיסטיקה מורכבת. הקלות הזו והזמינות הזו מאפשרות גמישות מירבית וניצול מירבי של המחשב לצרכי הלמידה. אני מאמינה שללא המחשבים הניידים לא היינו מצליחים להשריש מהר כל כך את השימוש בקמפוס הוירטואלי ובסביבה הלימודית ברשת. ניסיתי בשנה שעברה ללמד סטודנטים במכללה עם אתר מלווה קורס, על פי אותם העקרונות שמנחים את עבודת המורים בתוכנית הניידים ולא נחלתי הצלחה מרובה. אחוז גדול מהסטודנטים לא נכנס בדרך קבע לאתר ולא השתמש בחומרים, למרות שחייבתי לעשות זאת.

אז ייתכן ובעשור הקרוב נראה ניידים קצת אחרים - אך לי ברור מעל לכל צל של ספק שמספרם של בתי הספר שמשלבים ניידים לתלמידים ילך ויגדל, מספר הישובים שיאמצו תוכניות 1:1 יתרבה מאד ואתו יגדל מאד מספר התלמידים שיגיעו עם מחשבים ניידים ללימודים.

יום רביעי, 27 בינואר 2010

מחשבים ניידים- בועדת החינוך של הכנסת

ביום שלישי שעבר, 19.1.2010 התכנסה ועדת החינוך לדון בסוגית המחשבים הניידים בגני תקווה. קדם למהלך פניה למנכ"ל משרד החינוך, שהשיב תשובה מנומקת ומלומדה בנושא והביע את תמיחכתו בתוכנית. יחד עם זאת, קבוצת הורים, שאינם מעונינים שהתוכנית תמשיך במתכונתה הנוכחית, פנו בשאילתה לחברי הכנסת ובקשו דיון בסוגייה. מאחר ולא נכחתי בדיון, אינני יכולה להביא דברים מדוייקים בשם אומרם, ולכן כל שנותר לי הוא לקשר לכתבה בעיתון דה-מרקר שהתפרסמה אמש. הדבר הראשון שתפס את עיני בכתבה היתה הכותרת הפרובוקטיבית שבה בחר העיתונאי למשוך את קוראיו להתחיל ולקרוא את בכתבה. כותרת שמעוותת את המציאות, מאחר וההורים היו אלו שבחרו עבור ילדיהם ללמוד ללא מחשבים ניידים מטעמים שונים.

אני מוכרחה לציין, שכשיצאנו לדרך לפני שלוש שנים לא תארנו לעצמנו שעיקר הקושי בתוכנית יגיע מצד ההורים. חששנו הרבה יותר מהמורים, אלה שצריכים לשנות את דרכי ההוראה שלהם, אלה שצריכים להשקיע עוד עבודה, לפתח חומרים חדשים ולהיות חלוצים בפדגוגיה חדשנית. לא תארנו לעצמנו שנצטרך לטפל בהורים שחוששים שילדיהם ישכחו לכתוב בעפרון, שלא יבינו את היתרון שבמחשב הנייד ושיעדיפו שילידהם ימשיכו וילמדו בשיטות המסורתיות בהן הם עצמם למדו עשרים שנה קודם לכן.

דבר נוסף שלא הבנו עד הסוף, למרות שתמיד דברנו עליו הוא רמת השקיפות המלאה שתוכנית כזו מזמנת. שקיפות שמאפשרת בעצם מעקב אמיתי מקרוב אחרי תהליכי ההוראה והלמידה שהתלמידים עוברים בכיתה. שקיפות שבה כל הורה שחושב שהוא יכול להיות מורה, בטוח שהוא יודע כיצד צריך ללמד את הנושא. וההורים מתערבים לא רק באיך אלא גם במה ובמהות הפדגוגיה.

בהקשר זה, חשבתי לעצמי השבוע, שהמאה העשרים ואחת בוודאי תתאפיין במעקב צמוד מאד אחרי כל פעילות שנעשה: כריית נתונים מכרטיסי האשרי שילמדו על הרגלי הקניות שלנו, מעקב ציוני משמעת שעוברים ישירות להורים, מעקב אחרי המקומות שבהם אנחנו מבקרים באמצעות הGPS שנמצא בפלאפונים שלנו. לא בכדי תוכנית כמו "האח הגדול" הופכת להיות הדבר החם הבא. היא הקרקע עליו צומחת התרבות של המאה הזו. תרבות בה הפרטי והציבורי מטשטש, לא ברור מה משחק ומה אמת, והעובדה שמצלמות עוקבות אחרי דיירי האח הגדול 24 שעות ביממה, היא רק הפרומו למה שיקרה לכולנו בהמשך המאה הנוכחית. כחברה נצטרך להגדיר לעצמנו מחדש את האתיקה של מה מותר ומה אסור, מה פרטי ומה ציבורי. לשקיפות מסתבר, יש שני צדדים.

אכן אתגרים גדולים עומדים בפנינו במאה הנוכחית. כמי שמתנסה בתוכנית זו השנה הרביעית אני בטוחה שעוד נכונו לנו הפתעות רבות ותובנות שמתקבלות רק תוך כדי העשייה.

יום חמישי, 14 בינואר 2010

תחושת סיפוק וגאווה

היום בקרתי בחטיבת הביניים וראיתי חלק מתוצרי התלמידים שנכתבו בבלוגים כיומני קריאה. שוחחתי עם המורה לספרות וראיתי את עיניה נוצצות כשספרה לי על התלמדים הזריזים שמהרו לפרסם מאמרונים חדשים בבלוגים שלהם, ועל כך שכל התלמידים עסוקים בכתיבה, וכותבים יותר משתיים שלוש שורות, גם כאלה שבעבר לא ממש נהגו לכתוב. בקשתי את רשותה לפרסם את הבלוג שלה, בו היא מוסיפה מאמרונים בהתאם להתקדמות הלמידה- כל מאמרון הוא בעצם הכוונה למשימה נוספת, ועל כך שתבקש רשות מהתלמידים שאקשר את הבלוגים שלהם לכאן, לבלוג שלי. ברגע שאקבל את האישורים לכך- אוסיף את תוצרי התלמידים.

מאז שהתחלתי אני לכתוב בבלוג וגיליתי מה זה עושה לי כאדם וכמדריכה, אני מנסה לשכנע את כל מי שמסכים להשתכנע, שכדאי וחשוב לפתוח בלוגים שיתארו את תהליכי ההטמעה שאנחנו עוברים. במניין הבלוגים שנפתחו כתוצאה ישירה מעבודתי זו ניתן למנות את הבלוג של אביבה בלאיש המנהלת, שפתחה בלוג ברשת החינוכית אדיורשת, ואת הבלוג של רותי בן ישי, מורה בכיתת ניידים שגם היא פתחה בלוג בו היא משתפת אותנו בחוויות האוטנטיות שלה מהכיתה. כתוצאה מההתנסות שלי החלטנו להוסיף את הכתיבה הרפלקטיבית בבלוגים כחלק מתוכנית ההכשרה בקורס מורה מוביל אורינות תקשוב ומידענות וקבענו מספר מאמרונים שחיבים להכלל בבלוגים. חלק מהאנשים הכותבים שם משתפים בטלטלות שהם עובירם כתוצאה מהקורס ובמחשבות שלהם על תהליכי הטמעת תקשוב במערכת החינוך. אני יכולה לומר בבטחה שהבלוג משמש כקטליזטור לכתיבה ושהעיסוק בחשיבה הרפלקטיבית שנדרשת על מנת לכתוב בבלוג הינה משמעותית לכל העוסקים בכתיבה.